חוק שיפוט בעניין התרת נישואין

סעיף 2 לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בין-לאומית), התשכ”ט-1969 קובע את התנאים בהם תהא הסמכות לבית המשפט לענייני משפחה במקרה של חתונה אזרחית:

(1) מקום מושבו של המשיב בישראל;

(2) שני בני הזוג הם אזרחים ישראלים;

(3) מקום מושבו של המבקש בישראל, ובלבד שהתגורר בה במשך שנה לפחות בסמוך להגשת הבקשה להתרת הנישואין;

(4) מקום מושבו של המבקש בישראל, ובלבד שמקום מושבם המשותף האחרון של בני הזוג היה בישראל;

(5) המבקש הוא אזרח ישראלי ומקום מושבו בישראל;

(6) המבקש הוא אזרח ישראלי והתגורר בה במשך שנה במהלך השנתיים שקדמו למועד הגשת הבקשה להתרת הנישואין;

(7) המבקש הוא אזרח ישראלי ונמצא בישראל במועד הגשת הבקשה להתרת הנישואין, ובלבד שבאותו מועד, במקום מושבם האחרון של בני הזוג לא ניתן לערוך גירושין על פי כל דין.

(ב) לעניין סעיף זה, “מקום מושב”, של אדם – המקום שבו נמצא מרכז חייו או מקום מגוריו הרגיל.

הליך של התרת נישואין לא חל אם שני בני הזוג יהודים, מוסלמים, דרוזים או בני אחת העדות הנוצריות המקיימות בישראל בית דין דתי. לכלל דנן ישנו חריג המוגדר בסעיף 1 לחוק:

(1) שני בני הזוג הם בני עדה נוצרית אחת המקיימת בישראל בית דין דתי ואולם לאותו בית דין אין סמכות שיפוט מבחינה בין-לאומית להתיר את נישואיהם;

(2) שני בני הזוג הם בני עדה דתית אחת, למעט יהודים, ואולם לבית הדין הדתי הנוגע בדבר אין סמכות שיפוט מבחינה בין-לאומית להתיר את נישואיהם, ובלבד שראש בית הדין הודיע, בהודעה כללית לנשיא בית המשפט העליון, כי אינו מתנגד להחלת הוראות חוק זה במקרים אלה;

במקרה בו אחד מבני הזוג יהודי, מוסלמי, דרוזי או נוצרי או כששני בני הזוג שייכים לעדות דתיות שונות ומוכרות, יפנה נשיא בית המשפט לענייני משפחה בכתב לראש בית הדין הנוגע בדבר בכדי שיקבע אם יש צורך בגירושין על פי הדין הדתי שלפיו הוא דן. על ראש בית הדין הדתי למסור עמדתו לבית המשפט ולבני הזוג תוך 3 חודשים.

דברי ההסבר פורטו במאמר זה בצורה חלקית, תמציתית וכללית. בשום מקרה אין לראות בהם את נוסח החוק. המאמר לא מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי.