לקבלת ייעוץ ראשוני ללא עלות!
מזונות אישה
אישה זכאית למזונות אישה מבעלה עד מתן הגט. במקרים מסוימים עלולה האישה להפסיד את מזונותיה. מזונות אישה כוללים את כל צורכי האישה לרבות הוצאות אחזקת הבית, הוצאות שכר דירה משכנתא. חישוב שיעור המזונות נקבע על פי צרכי האישה, יכולתם הכלכלית של הצדדים, רכושם, הכנסותיהם, השתכרותם, פוטנציאל השתכרותם, רמת החיים לה הורגלה האישה. הכלל המנחה “עולה עימו ואינה יורדת”. אישה שבמהלך חיי הנישואים לא עבדה ונשארה בבית לגדל את הילדים, תהא זכאית למזונות. ישנם מקרים בהם תישלל זכותה של האישה למזונות “אישה מורדת”.
מזונות ילדים
שיעור מזונות ילדים שעל האב לשלם נקבע על ידי, צורכי הילדים, הכנסת האב, יכולתו הכלכלית פוטנציאל השתכרותו, יכולתה הכלכלית של האם, השתכרותה פוטנציאל השתכרותה. יש לשכלל את הכנסות המשפחה מול הצרכים לקביעת שיעור מזונות הילדים. בכל מקרה האב מחויב במזונותיהם של ילדיו אפילו אם אין הוא יכול לספק את צורכי מחייתו שלו. בחישוב מזונות ילדים הפסיקה מבחינה בין צרכים הכרחיים בהם חייב האב לשאת לבדו, לבין צרכים שהינם מדין צדקה בהם נושאים ההורים במשותף לפי גובה הכנסתם. קיימת חובה להבטיח מדורם של הקטינים ויש לחייב את האב בחלקו של הקטין במדור ובהוצאות המדור, על פי הפסיקה כאשר מדובר בילד אחד על האב לשאת 30% שכר דירה או עלות החזר המשכנתא. כאשר ישנם שני ילדים 40%. כאשר ישנם שלושה קטינים ומעלה בין 60% – 50%. שינוי נסיבות מהותי יכול להפחתת מזונות הילדים או להגדילם.
פירוק שיתוף בדירת מגורים
מכירת דירה קרוי הליך פירוק שיתוף מאחר שזכויות בני הזוג בדירת המגורים הופכות אותם למעשה לשותפים מבחינת חוק המקרקעין. כאשר אחד הצדדים מעוניין למכור את הדירה הוא רשאי לפנות לבית המשפט לענייני משפחה בתביעה לפירוק שיתוף, ועל בית המשפט לענייני משפחה להיעתר לו עקרונית בשל חוק המקרקעין הקובע כי לכל שותף יש זכות לפרק את השותפות. העיקרון הקנייני הוכר כמעט כזכות יסוד והוא בדבר הזכות היסודית “בכל עת” לפרוק שיתוף. ישנם מצבים בהם פירוק השיתוף של הדירה יידחה: אחד מן המצבים הללו הוא “צו מדור ספציפי” מבית הדין הרבני, פירושו שלאישה יש זכות להמשיך ולהתגורר בדירת מגורי הצדדים.
חלוקת רכוש בעת גירושין
ברוב הליכי הגירושין המתנהלים בבתי המשפט ובבתי הדין סוגיית הרכוש הינה מסלעי המחלוקת המרכזיים. ישנן שתי ערכאות משפטיות להן הסמכות לדון בסוגיית הרכוש בעת פרידה של בין בני זוג נשואים במדינת ישראל: האחת, בית המשפט לענייני משפחה, והשנייה בית הדין הרבני. העיקרון שנקבע שכל רכוש מכל מן וסוג שהוא אשר נצבר במהלך חיי הנישואין שייך לשני הצדדים בחלקים שווים, בלא חשיבות על שם מי הוא רשום. על בני זוג שנישאו לפני 1.1.74 חלה חזקת השיתוף. על בני זוג שנישאו לאחר 1.1.74 חל חוק יחסי ממון והסדר איזון משאבים.
צו הגנה / הרחקה
לשם הגנה על בן זוג ניתן לקבל צו הגנה. עובדה זו גורמת לכך שפעמים רבות נעשה שימוש לא נאות בצו זה כדי להשיג הישגים במסגרת מאבק גירושין. מקרים המאפשרים הוצאת צו הגנה: אדם נקט אלימות פיזית מילולית נפשית או איומים כלפי בני משפחתו. התנהגותו מהווה סכנה פיזית ממשית למי מבני משפחתו ו/או נותנת בסיס להנחה כי הוא עלול לבצע עבירת מין בבני משפחתו. התנהגותו של אדם אינה מאפשרת לבן משפחתו לנהל חיים סבירים ותקינים. המגבלות עליהן יכול להחליט בית המשפט בעת מתן צו הגנה: איסור כניסה או התקרבות לדירה, איסור הטרדה, איסור נשיאת נשק, איסור לפעול בדרך המקשה על שימוש בנכס. תקופת הצו: צו הגנה ניתן לתקופה של עד שלושה חודשים, ניתן להאריך עד שנה בנסיבות מיוחדות.
צו למדור ספציפי
בפרקטיקה הנהוגה בבתי הדין הרבניים זכות המדור העומדת לאישה מקבלת ביטויה, לא פעם, בכך שמובטחת לאישה זכותה לדור בדירת הצדדים עצמה, זכות זו מובטחת לרוב באמצעות צו המכונה “צו למדור ספציפי או “צו למדור ייחודי”. תביעה למזונות אישה כוללת בחובה אף עניני מדורה. הזכות למדור היא חלק מחובת ה”כסות” המוטלת על הבעל לספק לאשתו “ובאופן רחב יותר היא נופלת בגדר חיוב המזונות”. על מנת לתבוע את מדורה של אישה לרבות מדור ספציפי, אין האישה נדרשת לכריכת עניני הרכוש בתביעתה ודי לה כי תפנה לבית הדין הרבני בתביעה למזונותיה לפיכך מבחני הכריכה וכנותה אינם רלבנטיים כלל לנדון. מבחנים אלו נוהגים על פי הפסיקה אך ורק בכל הקשור לכריכתם של עניינים שונים בתביעת גירושין אותה מגיש צד לבית הדין הרבני.
תשלום כתובה
ישנם מקרים רבים בהם חתנים צעירים אינם מודעים למשמעות החובה המוטלת עליהם מכח שטר הכתובה והם אינם מבינים את משמעות ההתחייבות אותה נטלו באם יתמלאו תנאים מסוימים. כתובה היא מסמך משפטי לכל דבר ועניין. יש להיות מודעים לכך בקביעת גובה הסכום בו מתחייבים על מנת שיהיה תואם את יכולות הצדדים. מטרת התחייבות הכתובה להגן על זכויות האישה על מנת שהבעל לא יוכל לגרש אותה ללא סיבה מספקת. כתובתה של אישה ניתנת לה כאמור רק כשבעלה מבקש לגרש אותה ללא סיבה. במקרה בו הבעל מגיש תביעת גירושין ללא סיבה יכולה האישה לדרוש את כתובתה.
שלום בית
שלום בית הוא התהליך אותו יעברו בני הזוג על מנת לנסות ולשקם את נישואיהם בכדי להימנע מן הפרידה הסופית. לעיתים בית דין רבני ידרוש מבני הזוג לבצע ניסיון להשיג שלום בית לפני שהוא יאשר את פרידתם. על מנת להגדיל את סיכויי הליך הפיוס, חותמים זוגות רבים על הסכם שלום בית שמקבל תוקף פסק דין. גם ללא הסכמה של הצדדים יכול בית הדין הרבני לקבוע כי על הצדדים לבצע ניסיון להשגת שלום בית.
דמי שימוש ראויים
תביעה לדמי שימוש ראויים בגין שימוש אחד מבני הזוג בחלקו בנכס, יכולה להיות מוגשת הן על ידי הבעל והן על ידי האישה – ובכל אחד מהמקרים תתקבל תוצאה שונה, שכן בנושא זה קיים חוסר שוויון בין מצבו של בעל למצבה של אישה. סעיף 40א לחוק המקרקעין קובע כי טרם מתן צו לפירוק שיתוף בדירת מגורים, על בית המשפט להבטיח את מדור האישה והקטינים. סעיף 33 לחוק המקרקעין קובע כי שותף אשר השתמש במקרקעין משותפים חייב לשותפיו, בהתאם לחלקם היחסים במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש. מאיחוד שני הסעיפים הללו, ניתן לסבור שעל בן הזוג שנותר בדירת המגורים המשותפת לשלם מחצית משכר הדירה (לפי שווי הדירה לו הייתה מוצעת להשכרה) לבן הזוג שעזב, אך לא כך הדבר. מכיוון שמדובר בדיני משפחה ולא בשותפים עסקיים, הרי שלמכלול השיקולים מצטרפים שיקולים נוספים, כמו למשל הלכות הדין העברי החל על הצדדים במידה והללו יהודים. בדין העברי חב גבר לאשתו חובת מזונות, כל עוד השניים נשואים, וחובה זו כוללת בתוכה את נושא המדור, היינו הגבר חייב לספק לאשתו קורת גג. דין תורה אינו מחיל את אותה החובה על אישה כלפי בעלה, ומכאן נוצר חוסר השוויון הקיים.
לפיכך, במצב שבו גבר עוזב את דירת המגורים המשותפת, בעוד אישתו נותרת לגור בה – סיכוייו של גבר לקבל דמי שימוש ראויים מאישתו נמוכים למדי. לעומת זאת, כאשר האישה היא זו שעוזבת את הדירה, סיכויי האישה לקבל דמי שימוש ראויים, העולים לכדי מחצית מדמי השכירות, גבוהים מאד.
בית המשפט העליון פירש את סעיף 33 שהוזכר לעיל באומרו כי רק כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי ובאופן המונע מיתר השותפים לעשות כן יהא חייב בתשלום דמי שימוש ראויים. במידה ולא מנע משותפיו להשתמש –אין השותף חייב בתשלום כלשהו ליתר השותפים.
עפ”י ההלכה, נבחנה בעבר שאלת האשם ובתי המשפט היו בודקים האם היה בהתנהגות מי מבני הזוג כדי להצדיק את עזיבת בן הזוג השני, ורק אם נמצאה עילה מוצדקת לעזיבת הבית היו פוסקים דמי שכירות ראויים.
אולם, לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו,הפכה שאלת ה”אשם” פחות רלבנטית וכעת די בקיומו של סכסוך בין בני זוג שאינו מאפשר חיים תחת קורת גג אחת כדי להכיר בזכותו של שותף להפריד את המגורים והתנגדותו של השותף האחר תחייבו בדמי שכירות ראויים.
אימוץ ילדים
החוק המסדיר ענייני אימוץ הוא חוק אימוץ ילדים, התשנ”א-1981. לאחרונה, בחודש אפריל 2005 מינו ראש הממשלה ושרת המשפטים ועדה לבחינה מחודשת של חוק האימוץ. בועדה זו, המונה שמונה חברים, בראשותו של כב´ השופט המחוזי בדימוס ברנר, יושב גם עו”ד רונן דליהו אשר מטפל מזה שנים בתיקי אימוץ ומייצג בועדה בעצם את המגזר הפרטי ואת הפרקטיקה של עו”ד. הועדה אמורה להגיש מסקנות ביניים ומסקנות סופיות בתוך שנה וחצי. באופן כללי, החוק קובע כי אימוץ יהיה רק לפי צו של בית המשפט. בית המשפט אשר מוסמך לדון הוא בית המשפט לענייני משפחה. על פי החוק, השיקול המרכזי העומד בפני בית המשפט הוא שיקול “טובת הילד”. מתן צו אימוץ מותנה בכך שבית המשפט שוכנע כי האימוץ יהיה לטובת המאומץ.
המאומץ – גיל המאומץ יפחת משמונה עשרה שנים. כמו כן נקבע כי הפרש הגיל המינימאלי בין המאומץ להוריו המאמצים לא יפחת משמונה עשרה שנים. רק במקרים מיוחדים תתאפשר סטייה מגיל המקסימום של המאומץ וכן מההפרש הנדרש בין גיל המאומץ לגיל ההורים המאמצים. לרוב, המאומץ אינו מעורב באופן פעיל בהליכי האימוץ ועל כן אינו צד פורמאלי. רק כאשר המאומץ בן מעל תשע שנים, או כאשר הוא צעיר יותר אך מסוגל להבחין בדבר, יבחן בית המשפט את דעת המאומץ טרם מתן צו האימוץ. במקרה כזה, היה ויתנגד המאומץ התנגדות כנה ואמיתית, לא יינתן צו אימוץ. כמו כן, קיימת אפשרות על פי החוק, שבית המשפט יכריז על קטין כבר-אימוץ. במקרה כזה, לא יבחן בית המשפט את דעת הקטין, גם כאשר הקטין בן תשע שנים ומעלה, אלא במקרים מיוחדים. לפי סעיף 12 לחוק, מסירת ילד לאימוץ תתבצע על ידי פקיד סעד בלבד. פקיד הסעד ימסור ילד לאימוץ רק במידה והוריו הביולוגיים הסכימו או במידה ובית המשפט הכריז על הילד כבר-אימוץ. יחד עם זאת, היה ולא נתקיימו תנאים אלה, והמקרה אינו סובל דיחוי, רשאי פקיד סעד למסור את הילד לאימוץ. פעולה זו תידרש לאישור רטרואקטיבי של בית המשפט, תוך 14 ימים מיום העברת הילד להורים המאמצים. אישור כזה יכול שיינתן במעמד צד אחד בלבד.
ההורים הביולוגיים – זכות מוגנת להורים הביולוגיים שילדם לא יימסר לאימוץ ללא הסכמתם, אלא בנסיבות מיוחדות. ילד יימסר לאימוץ רק במידה והוריו הסכימו לכך, או כאשר החליט בית המשפט שנתקיימו התנאים החריגים המנויים בסעיף 13 למסירתו לאימוץ ללא הסכמת הוריו הביולוגיים. המצבים המנויים בסעיף 13, בהתקיים אחד מהם, רשאי בית המשפט להכריז על ילד כבר-אימוץ, הם:
(א) אין אפשרות סבירה לזהות את ההורה או למצאו ולברר את עמדתו בנושא.
(ב) ההורה אינו נשוי לאם הילד ואינו מכיר בו כילדו או מקרה שבו מדובר באב מחוץ לנישואין אשר הכיר בילדו, אך הילד אינו גר עמו והאב סירב, ללא סיבה סבירה, לקבלו לבית מגוריו.
(ג) הורה שנפטר או שהוכרז כפסול דין או שאפוטרופסותו על הילד נשללה ממנו.
(ד) ההורה הפקיר את הילד או נמנע מלקיים עמו קשר במשך שישה חודשים רצופים, ללא סיבה סבירה.
(ה) ההורה נמנע מלקיים את חובותיו כהורה במשך שישה חודשים רצופים, ללא סיבה סבירה.
(ו) ההורה סירב, ללא הצדקה, לקבל את הילד לביתו והילד נמצא במשך שישה חודשים מחוץ לבית הוריו. על תחילתם של ששת החודשים להיות לפני מלאות שש שנים לילד.
(ז) הורה שאינו מסוגל לגדל את ילדו כראוי. זאת יקבע בית המשפט כאשר אי מסוגלותו של ההורה לדאוג לילדו כראוי נובעת מהתנהגותו או ממצבו. כמו כן בית המשפט יוודא שאין סיכוי שהתנהגותו או מצבו של ההורה ישתנו בעתיד הנראה לעין.
(ח) סירוב ההורה נובע ממניע בלתי מוסרי או ממטרה בלתי חוקית.
(ט) גם על פי תקנה 12 בתקנות האימוץ, ישמע בית המשפט את עמדת ההורים הביולוגים, אלא אם החליט בית המשפט שלא לשמעם. אם ההורה אינו יכול להישמע או שאינו יכול להביע דעה משום שהוא נעדר, לקוי בשכלו או מכל סיבה אחרת, רשאי בית המשפט לתת צו אימוץ מבלי לשמעו.
לאחר מתן צו אימוץ לילד, מנותק הקשר המשפטי שבין הילד להוריו הביולוגיים. תחת זאת קם קשר משפטי, על כל החובות והזכויות העולות ממנו, בין המאומץ להוריו המאמצים.
ההורים המאמצים – כפי שצוין לעיל, החוק מחייב כי הפרש הגיל בין ההורים המאמצים למאומץ לא יפחת משמונה עשרה שנים, אלא אם החליט בית המשפט אחרת מטעמים מיוחדים. החוק דורש כי ההורים המאמצים יהיו נשואים זה לזה, אך גם לכלל זה יש חריגים: כאשר מבקש האימוץ הוא בן זוגו של הורה הקטין יינתן צו אימוץ למאמץ יחיד או כאשר מבקש האימוץ הינו יחיד שאינו נשוי, אם הורי המאומץ נפטרו וקיימת קירבה משפחתית בין המאמץ לקטין. הגבלה נוספת על פי החוק קובעת כי על דת המאמץ להיות זהה לדת המאומץ.
השירות למען הילד שבמשרד העבודה והרווחה הטיל קריטריונים נוספים בהם על המאמצים לעמוד, וזאת בשל עודף הבקשות לאימוץ לעומת מספר התינוקות העומדים לאימוץ. כך נקבע קריטריון לקביעת גיל מקסימום לאם מאמצת, שלא תהיה מבוגרת מארבעים שנים ולאב מאמץ שלא יהיה מבוגר מארבעים וחמש שנים.
תהליך האימוץ מורכב ובו מספר שלבים. ראשית, על הזוג להירשם בשירות למען הילד שבמשרד העבודה רווחה. תהליך הסינון כולל מפגשים פסיכולוגיים ומבחנים פסיכולוגיים במכונים פרטיים. זוג אשר נמצא כבלתי מתאים יכול להגיש ערר לוועדת הערר שהוקמה על ידי משרד העבודה והרווחה. רק במידה ועברו שלבים אלה ייכנסו לרשימת ההמתנה של השירות למען הילד. המתנה שבשנים האחרונות עשויה להגיע אף לשש שנים ויותר.
החוק קובע כי לפני מתן צו אימוץ תהיה תקופת מבחן, אשר בה ייבחן הקשר שבין הילד המועמד לאימוץ לבין ההורים המיועדים להיות מאמצים. ייבחן טיב הקשר שנוצר ביניהם וכן ייבחן האם בני הזוג המיועדים להיות הורים מאמצים ימלאו את תפקידם כהורים. פקיד סעד יגיש לבית המשפט את חוות דעתו, ועל פיה ישקול בית המשפט את מתן צו האימוץ. בנוסף, קובע החוק כי מהרגע שבו הודיעו ההורים המאמצים לפקיד הסעד כי קיבלו לביתם קטין, מתוך כוונה לאמצו, צריכה לעבור תקופת מינימום של שישה חודשים טרם יוכלו לפנות לבית המשפט על מנת לבקש צו אימוץ. תקופה זו נקראת “תקופת המתנה”.
פס”ד בולט מהעת האחרונה בסוגית האימוץ הינו פס”ד בנושא “תינוק המריבה”:
ע”מ 377/05, ע”מ 399/05 פלונית ופלוני נ´ היועץ המשפטי לממשלה (, פסק דין מיום 21.4.05) – בפני הרכב של שבעה שופטים: כב´ הנשיא ברק, כב´ המישנה לנשיא חשין, כב´ השופטת ביניש, כב´ השופט ריבלין, כב´ השופטת פרוקצ´ה, כב´ השופט לוי וכב´ השופט גרוניס– בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי להשיב את “תינוק המריבה”, קטין כבן שנתיים, להוריו הביולוגיים ולבטל את הכרזתו כבר אימוץ כלפי אביו הביולוגי. השאלה המרכזית שנדונה בפסק דין זה הייתה שמא טובת הקטין מחייבת השבתו לאביו הביולוגי או לחילופין שטובת הקטין מחייבת את השארתו אצל הוריו המאמצים. אמו הביולוגית פנתה לרשויות הרווחה בבקשה למוסרו לאימוץ כחודש לפני הלידה, וכשמונה ימים לאחר הלידה חתמה האם על כתב הסכמה למסירת הקטין לאימוץ. האם לא חשפה את זהותו של האב הביולוגי, והצהירה כי מדובר באב יהודי שאינו קרוב משפחתה. הקטין הועבר לרשות הוריו המאמצים בהיות הקטין כבן עשרה ימים, ומאז ועד היום נמצא בחזקתם. כחודש לאחר מסירת הקטין לאימוץ התחרטה האם, והגישה בקשה לבית המשפט לענייני משפחה לחזור בה מהסכמתה לאימוץ.בשלב זה מסרה האם לרשויות את זהותו של האב הביולוגי. במקביל, פתח האב בהליך נפרד לביטול ההכרזה על הקטין כבר אימוץ. בהמשך, אוחדו שני ההליכים. בית המשפט לענייני משפחה פסק כי יש לבטל את פסק הדין אשר הכריז כי הקטין בר אימוץ כלפי האב, אך העברתו לחזקתו של האב עוכבה והוא נותר בחזקת הוריו המאמצים. ההורים המאמצים הגישו בקשה להצטרף להליך והוחלט לדחות את בקשתם. הוחלט כי בקשתה של האם לחזור בה מהסכמתה לאימוץ תישאר פתוחה, וכי הקטין יועבר למשמורתו של האב, שיהא רשאי לגדלו יחד עם האם הביולוגית. ההורים המאמצים ערערו על החלטות אלה לבית המשפט המחוזי. שם נקבע כי יש ליתן מעמד בהליכים להורים המאמצים. במהלך הדיונים התברר כי האב הביולוגי חולה באי ספיקת כליות כרונית ומטופל בדיאליזה, וחוות דעת המומחים קבעה כי החלופה הטובה ביותר עבור הקטין היא הישארותו בחזקת הוריו המאמצים. דעת הרוב (כב´ השופטים י´ שטופמן וי´ שנלר) קבעה כי יש לאשר את בטלות ההכרזה על הקטין כבר אימוץ כלפי אביו וכי יש להעביר את הקטין למשמורתו. בשאלת “טובת הקטין” נחלקו דעות השופטים. כב´ השופטת שטופמן פסקה כי יש להעביר את הקטין לידי הוריו הביולוגיים. כב´ השופט שנלר החליט כי יש להשאיר את הקטין בחזקת הוריו המאמצים. דעת המיעוט (כב´ השופטת רוטלוי) סברה כי יש להשאיר את הקטין בחזקת הוריו המאמצים בשל שיקולי “טובת הקטין”.
שתי בקשות הערעור שהוגשו לבית המשפט העליון בעניינינו, האחת מטעם ההורים המאמצים והשניה מטעם היועץ המשפטי לממשלה ומשרד הרווחה – מבקשות לאמץ את דעת המיעוט של כב´ השופטת רוטלוי. בית המשפט העליון החליט לתת רשות ערעור ולדון, מבחינה עניינית, בערעור עצמו.
דעת הרוב (מפי כב´ הנשיא א´ ברק) – בפני בית המשפט, בבואו לבחון ביטול הכרזה על קטין כבר-אימוץ, צריכים לעמוד שלושה שיקולים:
(א) טובת המאומץ.
(ב) זכויות האב.
(ג) אינטרסים של ההורים המיועדים לאימוץ/ ההורים המאמצים.
טובת המאומץ – מדובר בעיקרון המורכב ממכלול האינטרסים, הזכויות והצרכים של הקטין. הבחינה מורכבת ממכלול של שיקולים – חומריים, חברתיים, רוחניים, מוסריים, לטווח הקצר ולטווח הארוך. בנוסף, יש לבחון את הקשר שנוצר בין הקטין להוריו המאמצים ואת הנזק שעשוי להיגרם לו עם הניתוק מהם.
זכויות האב – הזכות של הורה ביולוגי לגדל את ילדו הינה זכות טבעית וראשונית. מדובר בזכות עצמאית שאינה תלויה כלל בשאלת טובת הקטין. המדינה אינה רשאית להוציא ילד מרשות הוריו רק משום שטובת הילד דורשת זאת, בעוד ההורים הביולוגיים מסרבים להוצאתו מרשותם.
אינטרס ההורים המאמצים – במקרה זה, טרם ניתן צו אימוץ, אך יחד עם זאת, שוהה הקטין בבית הוריו המאמצים מזה כשנתיים ומגודל על ידם כבנם. בין הקטין להוריו המאמצים נוצר קשר עמוק ממש כקשר שבין הורה לילדו, לכל דבר ועניין. לפיכך, י להתחשב בציפיות ההורים המאמצים להמשיך ולגדלו. שלושת השיקולים הללו הינם שיקולים מתנגשים. הקטין הוכרז כבר אימוץ ונמסר לידי הוריו המאמצים כאשר זהותו של האב לא הייתה ידועה. לימים, מבקש האב לבטל הכרזה זו. זכותו הטבעית של האב לגדל את ילדו לא נלקחה כלל בחשבון עם הכרזת הקטין כבר אימוץ. כיום, אף האינטרס של ההורים המאמצים דומיננטי, שהרי כאמור הקטין נמצא בחזקתם מהיותו כבן עשרה ימים, מזה כשנתיים, וקיימת ציפיות סבירה אצלם להמשיך לגדלו כילדם. ביטול הכרזה על קטין כבר אימוץ ייעשה אך ורק אם נוכח בית המשפט כי הביטול הוא לטובת המאומץ. לרוב, טובת הקטין תהא בהשבתו לחזקת הוריו הביולוגיים, אך חזקה זו ניתנת לסתירה, וזאת כאשר הדבר ייגרם נזק לקטין. יש לבחון את מימד הזמן, היינו – חלוף הזמן מעת ההכרזה על הקטין כבר אימוץ. תחושת הזמן תיבחן מנקודת מבטו של הקטין, שהרי תחושת הזמן של קטין שונה לחלוטין מתפיסת הזמן של מבוגר. בנוסף, יש לבחון את מסוגלותו ההורית של האב הביולוגי, בעת בקשת הביטול. החלטה – ניתוק הילד מהוריו המאמצים ייגרם לקטין נזק רב ובלתי הפיך בטווח הקצר, והוא יהפוך לילד בסיכון. השאלה היא שמא ההורים הביולוגיים מסוגלים להעניק לקטין הורות מיטיבה שהיא מעל לממוצע, לילד בעל צרכים מיוחדים. מדעות המומחים עולה כי האב הביולוגי אינו מסוגל להעניק לקטין הורות שיש בכוחה להתמודד עם מצבו כילד בסיכון. אין ספק כי ההורים המאמצים ראויים ומיטיבים. יחד עם זאת, יש לשקול את מחלתו של האב הביולוגי במכלול השיקולים, שכן עשויה להיות לה השפעה מרחיקת לכת על חייו של הקטין. תוחלת החיים של האב הביולוגי הוערכה על עוד כשבע שנים. בבית המשקל המחוזי הפריזו במשקל שניתן לשיקול זה כסיבה לשלול את ביטול ההכרזה על הקטין כבר אימוץ. יחד עם זאת, זכויותיו של האב נסוגות בפני טובת הקטין, אף בשל התנהלותו של האב בעניינינו – התמהמהותו בנקיטת הליכים משפטיים, התמהמהותו בהעברת תוכניות לבית המשפט בדבר העברת הילד ממשמורתו, העובדה שבחר שלא לספר על הפרשה להוריו ועוד. כן יש לציין כי המשקל שיש לאינטרס של ההורים המאמצים קטן בהרבה מהמשקל של שיקולי טובת הקטין וממשקל זכויות האב, אך מובן כי אין להתעלם ממנו. לאור האמור לעיל, קבע בית המשפט כי יש לקבל את בקשת האב לביטול ההכרזה על הקטין כבר אימוץ. דעת המיעוט (כב´ השופטת פרוקצ´ה) – מן הראוי לבטל את הכרזת הקטין כבר אימוץ ביחס לאב ואת הסכמת האם לאימוץ, ולהחזירו לרשות הוריו הביולוגיים. ההיבט הדיוני – ההליך הדיוני הפורמלי שבנדון נוגע לאב הביולוגי בלבד. יש לשלב בדיון גם את בקשתה של האם הביולוגית משני טעמים: האחד, הכרעה בעניינו של הקטין מצריכה התייחסות למכלול הנתונים שהשפיעו על גורלו והוצאת האם מהתמונה תותיר תמונה חלקית בלבד; השני, יש לתת משקל למימד הזמן בנוגע לזכויות האם הביולוגית. דיון בנושא, ללא התייחסות לעניינה של האם, יכשיל את סיכוייה בעתיד לבטל את הסכמתה לאימוץ ובכך תהא פגיעה בזכויות הצדק הטבעי ובזכויותיו של בעל דין. ההיבט המהותי – הזכות לאוטונומיה של המשפחה מורכבת מהזכות להורות מחד, ומזכותו של הקטין לגדול בחיק הוריו הטבעיים, מאידך. זוהי זכות בעלת עוצמה וחשיבות אדירה. רעיון האוטונומיה המשפחתית כזכות יסוד חוקתית זכה להכרה בעולם כולו. הזכות להורות נגזרת מההגנה על כבוד האדם, מהזכות לפרטיות ומההגשמה של עיקרון האוטונומיה של רצון הפרט. הזכות להורות משלבת בתוכה אגד של זכויות, ובמרכזה הזכות הטבעית של הורה לגדל את ילדו ללא התערבות המדינה. זכות הילד לגדול ולהתחנך במשפחתו הטבעית היא תוצר של קשר הטבע, ועוצמתה מקימה חזקה שטובת הילד לגדול במחיצת הוריו הטבעיים. זכות הילד למשפחתו הטבעית מהווה את השיקול הדומיננטי במושג “טובת בילד”. התערבות הרשות הציבורית באוטונומיה המשפחתית תתרחש רק כשזו חיונית ובלתי נמנעת לצורך הגנה על ערכים אחרים, ותתאפשר רק במצבים חריגים ומיוחדים. התערבות כאמור באה לידי ביטוי בהליך האימוץ.
זכות ההורה לגדל את ילדו אינה זכות מוחלטת, וכאשר הורה ביולוגי מחוסר מסוגלות לגדל את ילדו, הוא עלול לאבד את זכויותיו כהורה. מוסד האימוץ נועד לתת מענה למצבים בהם התא המשפחתי הטבעי אינו מסוגל לספק לקטין את צרכיו הבסיסיים. מדובר במצבים חריגים, קיצוניים ונדירים, בהם לא עומדת ברירה אחרת. עיקרון זה עומד בבסיסו של החוק לאימוץ ילדים. לפיכך, דרושה הסכמת ההורים לאימוץ או הכרזה על הקטין כבר אימוץ.בישראל, לא נקבעה בחקיקה מסגרת זמן לאחר לידת הקטין, שרק לאחריה תוכר הסכמת ההורים הביולוגיים לאימוץ. יחד עם זאת, קיימת בחוק אפשרות לחזור מהסכמה במסגרת “טעמים מיוחדים”. בבדיקת מכלול השיקולים לחזרה מהסכמה, מרבית המשקל ניתן לשיקולי טובת הילד, אשר רק לאחריו יישקלו שאר השיקולים השונים. בדיון בסוגיית חזרה מהסכמה לאימוץ, יש ליתן משקל לשלושה שיקולים: טובת הקטין, זכות הוריו הביולוגיים וציפיות ההורים המיועדים לאימוץ או ההורים המאמצים. בעניינינו, יש להתיר לאם הביולוגית לחזור בה מהסכמתה לאימוץ, שכן מתקיימים אותם הטעמים המיוחדים – נסיבות הסכמתה של האם לאימוץ מלכתחילה, מסוגלותה של האם הביולוגית לגדלו בהווה ושיקולי טובת הילד. אין ספק כי בטווח הקצר, ניתוק הקטין מהוריו המאמצים ייגרם לנזק וכאב, אך בטווח הארוך טובת הילד היא לגדול בסביבותו הטבעית. טובת הילד בעניינינו שזורה בשאלת המסוגלות ההורית של הוריו הביולוגיים. בדעה זו אף תומכת דעת האפוטרופא לדין שמונתה על ידי בית המשפט לקטין. יתרה מזו, הסכמת האם לאימוץ ניתנה על ידה כשהייתה במשבר, שכן הרתה מחוץ לנישואין ומערכת היחסים בינה לבין האב לא הייתה ברורה. כעבור זמן קצר, של כשלושה חודשים בלבד מלידת הקטין, הודיעה האם לרשויות הרווחה על כוונתה לבטל את הסכמתה לאימוץ. האם חזרה לקיים קשר של זוגיות עם אבי הקטין ואף הרתה לו פעם נוספת, והשניים מצפים ללידת הבת הנוספת בימים אלה. בעניין בקשתו של האב, הרי שחוק האימוץ מקנה גם לאב שאינו נשוי זכויות של הורה טבעי, ועל כן זכאי האב בעניינינו להתנגד לאימוץ. האב לא ידע על לידת הקטין, ולתגובתו והתנהלותו מעת שנודע לו על כך , יש לתת משקל. מרגע שנודע לאב על לידת הקטין, הוא שיתף פעולה עם האם במאבק להחזרתו. חוות הדעת מטעם השירות למען הילד לגבי האב הייתה חיובית וקבעה כי יש לו מסוגלות הורית. על כן, מעל לכל, עומדת לאב זכותו כהורה טבעי לממש את הורותו. ממכלול הנסיבות, יש לבטל את הכרזת הקטין כבר אימוץ. יש לציין כי אין ספק בהיותם של ההורים המיועדים לאימוץ בעניינינו מיטיבים עם הקטין ונותנים לו בית חם ואוהב, משקיעים בגידולו ומספקים לו הורות פסיכולוגית חיובית. לעניין מחלתו של האב הביולוגי, אין להכניס את שיקולי המחלה למכלול השיקולים, שהרי החיים אינם וודאיים לעולם, ולא ייתכן ששיקול מחלתו של האב יכריע בהחזרת הקטין להוריו הביולוגיים. יש לתת משקל לציפיות ההורים המיועדים לאימוץ להמשיך ולגדל את הקטין, אך קיימת אצלם גם הידיעה כי קיים סיכוי כלשהו, כי טרם יינתן צו אימוץ, לא ימומש התהליך מסיבה זו או אחרת. מכל האמור לעיל, עמדת המיעוט הייתה כי יש לדחות את הערעור, לקבל את בקשת האם ולבטל את הסכמתה לאימוץ, לבטל את הכרזת הקטין כבר אימוץ לגבי האב ולהורות על חזרתו לחזקת הוריו הטבעיים.
ראיות לכאורה
´ראיה לכאורה´ היא ראיה שטמון בה פוטנציאל ראייתי, שיוצא מהכוח אל הפועל בעתיד, בסיום ההליך השיפוטי. ראיות לכאורה להוכחת האשמה הן ראיות גולמיות שלגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט יוביל לראיות (רגילות) המבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר. יש לתת את הדעת ליחס בין עוצמת הראיות לכאורה לבין מידת ההגבלה על חרות הנאשם. ככל שהראיות לכאורה חזקות וחד-משמעיות יותר, כך גדלים הסיכויים, שבהתקיים שאר התנאים המקימים עילת מעצר, לא יורה בית המשפט על חלופת מעצר; וגם ההיפך הוא נכון – מקום שבחינת חומר החקירה, אפילו בשלב הלכאורי, מעוררת ספקות וסתירות, הדבר מהווה שיקול לכך שבית המשפט יעדיף חלופת מעצר על פני מעצר. המעשים המיוחסים ואשר לביצועם קיימות ראיות לכאורה כאמור, מקימים עילת מסוכנות סטטוטורית, המהווה עילה למעצר עד תום ההליכים.
תסקיר מעצר
בית המשפט מוסמך להורות על עריכת תסקיר מעצר. ישנה חשיבות רבה לתסקיר זה. תוצאותיו של התסקיר יעידו האם מדובר בחשוד מסוכן, או לא, האם הוא מבין את מעשיו, האם יש בו רצון לנקום, התסקיר יכלול את ההתרשמות מבית מגוריו של החשוד ואת הסיכויים שייגרם נזק אם העצור ישוחרר. התסקיר בוחן את הסיכוי לשיקום. שירות המבחן הוא גוף ניטראלי אשר בוחן באופן יסודי את אופיו של החשוד, אישיותו ואת הסיכויים לאפשר לו חלופות מעצר. ישנן דרכים רבות להתכונן למבחני קצין המבחן. ראוי להתכונן לקראת בואו של קצין המבחן. תסקיר חיובי, עשוי להוביל אל חלופת המעצר. עם זאת, בנסיבות מסוימות, כך לדוגמא: כאשר יש לנאשם עבר פלילי מכביד, תהא זאת משימה כמעט בלתי אפשרית ליתן לו תסקיר חיובי. תסקיר המעצר ישפיע גם על ראיית המערכת את הנאשם, אל לכם לזלזל במבחן זה, יש לקחתו ברצינות ולעבור אותו בהצלחה.
ההליך הפלילי
הדיון מתחיל בכך שהמדינה מציגה בפני בית המשפט את כל חומר החקירה המצוי בידיה. נציג המדינה מציג בפני בית המשפט מה הן הסיבות המצדיקות מעצרו של הנאשם , ותוך שכך מפרט מה הן הראיות לכאורה, מה היא עילת המעצר, ומדוע לא ניתן להסתפק בנסיבות בחלופת מעצר. אחריו טוען עורך הדין של הנאשם. באותו אופן עליו להציג בפני בית המשפט את עמדת הנאשם מדוע אין ראיות לכאורה, אין עילת מעצר, ובכל מקרה מדוע ניתן להסתפק בחלופת מעצר. על פי החוק ישנה חובה לשקול חלופת מעצר. הכלל הבסיסי הוא כי בית המשפט יצווה על מעצר רק אם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה תוך קביעת תנאי שחרור, שפגיעתם בחרות הנאשם פחותה (חוק המעצרים סעיף 21(ב)(1) בשנת 1998 נכנס לתוקפו סעיף 21 א , המקנה לבית משפט שיקול דעת להורות לשירות המבחן להגיש תסקיר מעצר. עורך דין העוסק בתחום המעצרים יעמוד על כך שבית משפט יפנה את הנאשם לתסקיר מעצר, ויצליח לשכנע את בית המשפט שישנו צורך הכרחי להפנות את הנאשם לתסקיר מעצר. כאשר המטרה היא להסביר לבית המשפט שהתוצאה הטובה ביותר תהיה שיקום הנאשם ולא האינטרס הציבורי. תסקיר זה עשוי לסייע בידי בית המשפט בבחינת השאלה האם ניתן להסתפק בחלופת מעצר. התסקיר יכלול את נסיבותיו האישיות של הנאשם, מצבו הכלכלי והמשפחתי, תוצאתו של השארת הנאשם במעצר, הסיכויים לשיקום, החלופות למעצר ולשחרור או המלצה בדבר תנאים מיוחדים לשחרור בערבות והפיקוח עליהם. חשיבותו של תסקיר שרות המבחן הינה גבוהה ביותר, מכיוון שבית משפט נותן משקל גבוה להמלצת שרות המבחן. לכן רצוי לפנות לעורך דין אשר עוסק בתחום המעצרים כדי לקבל הדרכה כיצד להתנהג ומה להגיד בפני שרות המבחן. באם הוגש תסקיר מעצר ובאם לא בית משפט יבדוק מה הן הנסיבות שבגינן רצוי לשחרר את הנאשם. להלן מספר שיקולים שע”פ האחרונים בית משפט נותן את החלטתו. גיל הנאשם, עברו הפלילי, האם בוצעו עבירות דומות לעבירה בגינה נעצר הנאשם, חומרת העבירה שבגינה נעצר הנאשם, חומרת כתב האישום, מסוכנות, חשש להימלטות מאימת הדין, האם חלופת המעצר ראויה, האנשים שצריכים לפקח על הנאשם, מצב משפחתי, כלכלי לאור האמור ,חשיבות הייצוג ע”י עורך דין בשלב המעצר עד תום ההליכים היא גבוהה. בעזרת עורך דין העוסק בתחום המעצרים נאשם יוכל להשתחרר ולהמתין לבירור האשמה נגדו בביתו או כל חלופה אחרת שהיא לא בית הסוהר.
המעצר עד תום ההליכים
לכאורה הזכות לחופש היא זכות יסוד לא מוגבלת וללא תנאי, הזכות היא להיות חופשי נשמע דמוקרטי ואולם המציאות בעיתית הרבה יותר. הזכות לחופש במהלך המשפט מתנגשת בזכות החברה להיות מוגנת – למרות שבזמן המשפט קיימת הנחת שהאיש חף מפשע כל עוד הוכחה אשמתו, לא פעם מוגשת בקשה לעצור את האיש או להטיל הגבלות על תנועתו. מעצר עד לתום ההליכים הוא בבסיסו מניעתי ולא ענישתי היינו מטרתו למנוע סיכון ו/או סכנה לשלום הציבור ולא חלק מענישה של הנאשם ( שהרי הוא עדיין לא הורשע ) ורק נחשד כמי שביצע פשע. לצערם של הכול נעשה שימוש חורג מהנדרש במעצרים עד לתום ההליכים, קשה לראות מיקרים שבהם מוגשת בקשה ונקבע שאין צורך בה בשום תנאים שהם, בד”כ אם הנאשם לא נעצר אזי הוא משוחרר בתנאים כאילו או אחרים. אפשר לראות תיקים רבים בהם לא הוגשו בקשות כלל ומולם תיקים אחרים, חמורים פחות בהם הוגשו בקשות למעצר עד לתום ההליכים. סיבה ו/או היגיון אינם תמיד בנמצא. אפשר למצוא תיקים חמורים בהם לא הוגשה כל בקשה מול מקרים הפוכים בהם באירוע מינורי יחסית הוגשה בקשה חמורה. לא פעם ההכרעה בבקשה למעצר עד לתום ההליכים מכריעה את התיק הפלילי כולו. טווח הזמן בין דיון לדיון הוא לא פעם מספר חודשים על כן מעדיף הנאשם לא פעם לסגור את התיק הפלילי בהודיה והסדר טיעון לאחר מעצרו, מה שלא היה עושה באם היה בעל היכולת לנהל את התיק כשהוא משוחרר.
