כתובה וחוק יחסי ממון

אלימות מינית כוללת כל סוג של כפיה מינית, בין אם נעשה שימוש בכוח פיסי ובין אם לאו. אונס, גילוי עריות ומעשים מגונים, כל אמצעי לחץ לקיים פעילות מינית בניגוד לרצונו של הקורבן, כפיה האוסרת שימוש באמצעי מניעה, קיום יחסי מין של מי שחולה במחלת מין באופן המסכן את בן הזוג בהדבקות, ואף הסתרת מידע חיוני כמו קיום מחלת מין.

אלימות רגשית – התייחסות שיש בה התעללות, אף אם לא פיזית. כל סוג של השפלה, זלזול, הטרדה, הפחדה, דיכוי, איומים, בידוד חברתי, השחתת רכוש של הקורבן וכל דיכוי של הדימוי העצמי ופגיעה בתחושת הערך העצמי של הקורבן.

הזנחה – מניעת הצרכים הבסיסיים לקיום אורח חיים תקין ומקובל: השכלה, טיפול רפואי, היגיינה, מזון, שינה, הגנה, תא משפחתי תקין, צרכים חברתיים וכדומה.  המניעה יכולה להיות אקטיבית, או אף פסיבית – באי נקיטת פעולות אלמנטריות לשם סיפוק הצרכים.

בתופעות האלימות שבמשפחה יש סתירות ערכיות, מבחינת הקורבן, שההתמודדות עימן קשה עד בלתי אפשרית: נוצר מצב בו הוא פגיע בסביבה הטבעית שלו, במקום בו הוא אמור להיות הכי מוגן. קיים גם הקושי, בו כדי להגן על עצמו, צריך הקורבן להיאבק בבן משפחה – דמות שאמורה להיות קרובה אליו, אהובה ואוהבת. כך שחשיפת ההתעללות, הגשת תלונה, עדות בבית משפט וכל פעולה שנראית טבעית ומתבקשת, היא בעצם לא טריוויאלית וטעונה מאוד מבחינה רגשית.

הדיסוננס של האלימות בתוך המשפחה עלול לערער את סולם הערכים היסודי האנושי של הקורבן, לשבש את אמונו בכל מערכת חברתית קיימת ולגרום לו לבלבול. וכך, אותו אדם שחווה אלימות משפחתית, נפגע קשות (לעיתים פיסית, ותמיד, בהכרח, נפשית), ועם זאת עלול לנהוג הכחשה, אולי לחשוב שזה מגיע לו, להימנע מההתמודדות עם הפוגע, לא לדווח ואף לשקר ולהכחיש את הדברים.