כתובה וחוק יחסי ממון

לכתובה נוסח קבוע, למעט סכום הכתובה עליו מחליט החתן, חותמים עליה שני עדים והבעל בעצמו טרם טקס החופה והיא נמסרת לידי האישה במהלך טקס הנישואין בשלב שבין הקידושין לבין אמירת שבע הברכות.

במסגרת החתימה על הכתובה מתחייב הבעל לשלם לאשה שלושה סכומים: מזונות לאשה, תשלום דמי כתובה ותוספת כתובה, נדוניה ותוספת נדוניה.

בעבר, בעת בה נהגו לפי דין תורה היה באפשרות הבעל לגרש את אשתו בעל כורחה ובניגוד לרצונה. לכן, תיקנו חז”ל את מוסד הכתובה על מנת שלא יקל בעיני הבעל לגרש את אשתו (“שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה“). הטעם השני לתיקון הכתובה נבע מרצון חז”ל לדאוג ליציבותה הכלכלית של האישה לאחר פטירת בעלה ולכן גם אלמנה זכאית לתבוע כתובתה מן העיזבון.

הגשת כתב תביעה לכתובה

כתובה ניתן לתבוע אך ורק בבית הדין הרבני, לו מסורה סמכות ייחודית בנושא זה, כקבוע סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי”ג – 1953: “ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים“.

כלומר, ישנם עניינים בהם רק בית הדין הרבני מוסמך לדון וביניהם: נישואין, גירושין, כתובה, שלום בית ועוד.

כתובה וחוק יחסי ממון

בניגוד לתקופת העבר בה אישה לא הייתה זכאית לרכוש בעלה, כיום חל על בני זוג נשואים חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל”ג – 1973 (להלן: “חוק יחסי ממון“) הקובע, שככל שבני זוג לא עשו הסכם ממון, זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג שנצברו במהלך הנישואין, למעט נכסים שהחוק קבע מפורשות שאין לחלקם.

עקרונית נוצר מצב לפיו, לכאורה, זכאית האישה לכתובתה מכח הדין האישי ולמחצית שווי הנכסים על פי חוק יחסי ממון, ואכן בפסק דין בתיק רבני 4979-21-1 התייחס בית הדין הרבני לסעיף 17 לחוק יחסי ממון שקובע ש:

“אין חוק זה בא כדי לגרוע מזכויות … או מזכויות האישה לפי כתובתה”.

בית הדין הרבני קבע שהאמור בסעיף חוק זה מופנה לערכאה המשפטית הדנה ברכוש הצדדים לפי חוק יחסי ממון, ומורה לאותה ערכאה משפטית שלא לגרוע מחלקה של האישה ברכוש המשותף משום שזכתה בכתובה.

דהיינו, בית הדין קובע שיש לחלק את רכוש הצדדים על פי הוראות חוק יחסי ממון ללא כל קשר לפסיקה בעניין הכתובה.

למרות האמור לעיל, בפועל, האפשרות שבית הדין הרבני יפסוק גם כתובה וגם מחצית הרכוש לידי האישה, אינו גבוה, ובעניין זה כבוד הרב דיכובסקי בפסק דין בתיק רבני 1687-24-1 :

“צריך להביא בחשבון שבימינו יש טעם נוסף להגבלת הכתובות. ידוע לכל, שרכוש הצדדים מתחלק בשווה לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג או לפי הילכת השיתוף. דבר זה נעשה לפי פסיקת בתי המשפט, מבלי לשים לב לזכאות ההלכתית של כל אחד מן הצדדים ומבלי להתחשב בפסיקת בתי הדין. בג”ץ מוכן ומזומן לאכוף חלוקה שוויונית, גם אם בי”ד רבני סבור אחרת. חלוקת הרכוש כוללת גם זכויות עתידיות, כגון זכויות סוציאליות וזכויות פנסיה, וגם מוניטין שרכש אדם בתקופת נישואיו. קשה מאוד להניח שחתן סביר יסכים ללקות בכפליים או בשלושה, גם לחלק את נכסיו לפי החוק האזרחי ולפי פסיקת בתי המשפט, וגם לשלם כתובה בסכום עתק.”

כלומר, בתי הדין הרבניים, בבואם לפסוק כתובה עבור אישה, לוקחים בחשבון שכיום בתי המשפט פוסקים בעניין רכוש הצדדים בהתאם לחוק יחסי ממון, ומתחשבים בעובדה זו בבואם לפסוק כתובה עבור האישה ואת גובה הכתובה אם בכלל, אך קיימים מקרים בהם פוסקים בתי הדין הרבניים כתובה עבור האישה.

מקסימום כתובה שניתן לפסוק

הן בעקבות ריבוי תביעות לחיוב בכתובה והן נוכח החלת חוק יחסי ממון על צדדים המתגרשים זמ”ז (המעניק לאשה מחצית מהרכוש), החלו בתי הדין הרבניים להתייחס לגובה דמי הכתובה המקסימאלי שניתן לפסוק.

בתי הדין הרבניים קבעו שישנה בעייתיות עם כתובות שנכתבו בהן סכומי כסף מוגזמים, ומכיוון שלא ניתן לממשן, יש לראות בהתחייבות לסכום מוגזם התחייבות לשם כבוד בלבד.

מטעם זה נקבעו סכומי מינימום ומקסימום לכתובה, תוך שבית הדין פוסק הסכום עבור קיום האישה למשך שנה שלימה.

בית הדין קבע שעבור הרף התחתון הסכום המינימאלי הממוצע הוא 3,500 ₪ בחודש שהם 42,000 ₪ לשנה ושעבור הרף העליון הממוצע הוא 10,000 ₪ לחודש שהם 120,000 ₪. כלומר, מקסימום כתובה שניתן לפסוק עומד על סך של 120,000 ₪.

יחד עם זאת, ישנם בתי דין אשר לא מגבילים את גובה החיוב בכתובה מתוך ההנחה שכאשר הבעל התחייב לסכום מסוים בכתובה חזקה עליו שידע על מה התחייב.

לכן, כל תביעה לכתובה תיבחן לגופה ופסק הדין יינתן בהתאם לנסיבות הקונקרטיות של אותו מקרה.