לקבלת ייעוץ ראשוני ללא עלות!

דיני ירושה

המונח “ירושה” או “הורשה”, בהגדרתו הרחבה, מתייחס לכל העברה של מאפיין כלשהו מאדם לאדם, כגון תפקיד או תכונות גופניות במשפחה, בלא קשר למותו של האדם המוריש. לעתים אין ההפרדה בין סוגי הירושות ברורה ומוחלטת. למעשה, מבטא ביסוס הירושה בחוק ממד עמוק יותר של דפוס התנהגות זה, המכונה זכות הירושה. משמעות זכות הירושה היא שאדם אשר צבר כוח חברתי מסוים בחייו (נכסים, הון, תפקיד, תואר וכו’), מעביר את כוחו לאדם אחר, לרוב לצאצאיו.

זכות הירושה במשפט העברי :

הירושה מושרשת היטב במשפט העברי. כבר בספר בראשית (ט”ו ג’) מופיע פסוק על הירושה: “וַיֹאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָה זָרַע וְהִנֵה בֶן בֵיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי”. דינים מפורטים יותר מופיעים בפרשת פינחס ובפרשת כי תצא. אצל חז”ל, דיני הירושה נדונים בעיקרם במסכת בבא בתרא (בחלקו הראשון של הפרק השמיני ובפרק התשיעי), וכן במסכת כתובות – בעיקר בהקשר של זכויות בן/בת-הזוג.

כשירות להוריש :

במסגרת המשפט העברי, לא כל אדם יכול להוריש. למשל: חז”ל פירשו בתורה, שאדם יכול להוריש רק כאשר יש לו קרובים המיוחסים לו לפי כללי היוחסין; לכן (למשל): אדם שמת כיהודי ללא צאצאים חיים ושאביו לא היה יהודי כשהרה את האדם – אינו יכול להוריש לאף אחד – ולכן נכסיו הפקר, ולמעשה – כך גם כל “מי שמת סוף משפחתו” (כמצוין בסוף מסכת שביעית שבתלמוד ירושלמי). בתוספתא (של מסכת שבת) מצוין גם כי נפל אינו מוריש לאף אחד. מדברי רמב”ם עולה – שגוי חסר צאצאים חיים אינו מוריש לאף אחד (מדין תורה).

כשירות לרשת :

במסגרת המשפט העברי, לא כל אדם יכול לרשת. למשל: חז”ל פירשו בתורה, שאדם יכול לרשת רק כאשר יש כאלה אשר הוא קרובם המיוחס להם לפי כללי היוחסין; לכן (למשל): גֵּר שמת ללא צאצאים חיים – ובכלל כל “מי שמת סוף משפחתו” – אינו יכול לרשת מאף אחד (מדין תורה). בתוספתא (של מסכת שבת) מצוין גם כי נפל אינו יורש, ומחלוקת תַּנָּאִים ופוסקים היא – האם עובר יורש – אם כי גם השוללים ירושה מהעובר מסכימים שהוא יירש-בדיעבד לכשיוולד (על אף שטרם נולד במות המוריש), בעוד שלגבי מומר נפסק להלכה (בעקבות מחלוקת גאונים) – כי עקרונית הוא אמנם יורש – אם כי לבית הדין ניתנת סמכות להחליט האם לקונסו שלא יירש (כשכל מקרה נידון לגופו).

זכות הירושה בחוק הישראלי :

תחום דיני הירושה הוא תחום משפט אזרחי שחל על כל אזרחי המדינה באופן שווה. יש אפשרות לדון על דיני הירושה גם בבית דין דתי, אך זהו אינו הכלל ולא ניתן לכפות על אזרח דיני ירושה דתיים. בדיני הירושה אין בעיות של דת ומדינה וכו’.

ירושה במובן חוק הירושה, התשכ”ה-1965 – הוא פעולה משפטית, המתייחסת להעברת רכושו של נפטר ליורש. ואכן, חוק הירושה קובע (בס’ 1) כי עם מותו של אדם עובר עזבונו ליורשיו.

עזבונו של אדם אינו אישיות משפטית – אלא מהווה כל מסת הנכסים של המנוח הנאספת לעיזבון, להבדיל ממנהל עיזבון ויורשים על-פי דין.

הדין הישראלי מכיר בשתי דרכים של העברת ירושת אדם לאחר פטירתו ליורשים – ‘על-פי דין’ או ‘על-פי צוואה’.

ירושה על פי דין :

אדם שנפטר ולא הותיר צוואה חוקית, היורשים נקבעים לפי הוראות חוק הירושה. היורשים על פי הדין עשויים להיות בני הזוג, קרובי משפחתו של המוריש (עד להורי הוריו וצאצאיהם) או המדינה.

חלקו של בן הזוג בירושה תלוי בקיומם של קרובי משפחה. אם אין כאלה, או אם ישנם רק צאצאים של הורי ההורים של המוריש הוא יורש הכל. אם ישנם הורי הורים או אחים וצאצאיהם – הוא יורש שני שלישים של הרכוש (ובתנאים מסוימים את כל דירת המגורים של הזוג). אם ישנם צאצאים של המוריש או הוריו, הוא זכאי למחצית הירושה. בן זוג לפי החוק הוא בן זוג נשוי, אך החוק גם קובע כי ידועים לציבור של מורישים שלא היו נשואים ושאינם נשואים בעצמם יהיו זכאים לירושה כאילו היו בני זוג.

הקרובים יורשים לפי סדר קדימות הקבוע בחוק – צאצאי המוריש קודמים לכל שאר הקרובים והוריו וצאצאיהם קודמים להורי הוריו וצאצאיהם. בשונה ממערכות משפט אחרות, ובהבדל קל אף מהוראות חוק הירושה בנוסחו המקורי, אין חשיבות כיום לשאלה אם הקרוב נולד במסגרת הנישואין הנוכחיים של המוריש או במסגרת נישואין בכלל, כך שגם ממזר יורש.

מקרה מיוחד הוא אימוץ. החוק קובע שמאומץ וצאצאיו יורש את מאמצו כאילו היה ילדו, והמאומץ אף יורש את קרובי המאמץ, ולהפך.‏[1] המאומץ וצאצאיו יורשים את קרוביו הביולוגיים אך אלה אינם יורשים אותם.

באין קרובים או בן זוג לנפטר, תירש אותו המדינה. על פי הוראות החוק הירושה תשמש למטרות חינוך, מדע, בריאות וסעד.

ירושה על-פי צוואה:

החוק בישראל קובע דרכים שונות לעשיית צוואה (בכתב יד, בעדים, בפני רשות ובעל פה). בניגוד לחלק ממערכות המשפט האחרות, לפי הדין הישראלי יש למצווה חופש מוחלט לצוות, והוא יכול לצוות את כל רכושו או כל חלק ממנו לכל אדם שיבחר, בין אם היה אמור להיות יורשו על פי דין ובין אם לאו. כלל ייחודי נוסף לחוק הישראלי הוא הסמכת בית המשפט לקיים צוואה, כאשר התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה וברור שהיא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, למרות פגם או העדר של מרכיב שנקבע בחוק לצוואה‏.

כשירות לרשת :

בישראל, כל אדם שהיה בחיים או תאגיד שהיה קיים בעת מותו של המוריש כשר להיות יורשו. כמו כן הרחיב הדין את הכשרות גם למי שנולד תוך 300 ימים לאחר מות המוריש ולתאגיד שהוקם תוך שנה מיום המוות.

הפסולים לרשת על פי הוראות החוק הם רק אלה שהורשעו בגרימת מותו במתכוון של המוריש, או בניסיון לגרום לו, וכן אלה שתבעו על פי צוואה מזויפת של המוריש או זייפו, השמידו או העלימו את צוואתו האחרונה. מי שהורשע בניסיון לגרום למותו של המוריש, יכול לשוב להיות כשר לרשתו אם המוריש מחל לו בכתב או בדרך של עשיית צוואה לטובתו.

צו ירושה וצו קיום צוואה :

צו ירושה הוא צו משפטי הנהוג בישראל שקובע את זכותם וחלקים של היורשים השונים, כאשר הנפטר לא ערך צוואה. הצו אינו מפרט את פרטי הרכוש אלא רק דן בזכויות. כאשר הנפטר ערך צוואה, מוצא צו קיום צוואה, אשר נותן אסמכתא חוקית להוצאה לפועל של צוואתו של הנפטר.

הצווים הנ”ל מהווים אסמכתא משפטית לצורך העברת זכויות במקרקעין על שם היורשים, וכן קבלת כספים או זכויות אחרות שהיו מופקדים על שם המוריש אצל צד שלישי, כגון בנק, קרן גמלאות וחברת ביטוח.