מדוע מומלץ לחתום על צוואה

שום דבר, אבל ממש שום דבר, בארבעים וחמש שנותיו של דן, לא הכין אותו להלם שקיבל כאשר הודיעו לו שאשתו היפה, מירי, נהרגה בפיגוע בירושלים. דן ומירי היו זוג לתפארת. החברות ביניהם החלה בצבא ונמשכה גם לאחר הנישואין. במהלך השנים נולדו להם שלושה ילדים, שהקטן ביניהם עמד בפני גיוס, כאשר התקבלה הבשורה הרעה מכל. מירי היתה בוגרת וינגייט, מורה לחינוך גופני בבית ספר תיכון בבירה. דן היה מהנדס בחברה פרטית.

 

החיים היו טובים והאירו להם פנים. לשני בני הזוג היו משרות קבועות ומצבם הכלכלי היה שפיר. המשפחה נהגה לטייל הרבה בשבתות, להתראות עם חברים. לא היו דרמות גדולות וגם לא ארועים יוצאי דופן. פעמיים בשנה נהגו בני הזוג לסוע לחו”ל, ומעת לעת גם לקחו את הילדים איתם. רמת חייהם היתה מעל הממוצע, והיחסים ביניהם, גם לאחר שנים לא מעטות של נישואין – היו יחסי אהבה חברות וכבוד.

 

דן לא ידע את נפשו מרוב צער ולא תפקד בעבודתו. הוא פנה לקבוצות תמיכה של אלמנים, של נפגעי פעולות טרור ולמעשה לכל קבוצה שהיתה מוכנה לקבל אותו. דן התחמק מלחזור לבית ריק. כחודשיים לאחר הלוויה, ולאחר שהסתיימו כל הסידורים פנה דן למכר ילדות, עורך דין אזרחי, ובקש ממנו להוציא צו ירושה לעזבונה של מירי. עיקר רכושם של בני הזוג היתה דירה גדולה ומרווחת בירושלים ששוויה היה כ- 4 מיליון שקלים. את הדירה רכשו בעיקר בעזרתם של הוריה של מירי אשר היו אנשים אמידים. כמו כן היו לבני הזוג חסכונות בבנק.

 

עורך הדין זימן את דן ואת שלושת ילדי בני הזוג למשרדו, והציע לילדים לוותר על חלקם בירושם אמם לטובת דן. עורך הדין, שכאמור, דאג לדן לאור הכרותם רבת השנים, ביקש להבטיח כי דן לא יהיו תלוי בילדיו וברצונותיהם.

 

לילדים היה ברור כי הדירה צריכה להישאר לשימושו של דן ולא עלה על דעתם לסלק אותו מהדירה, או לדרוש למכור אותה. היה להם גם ברור כי בבוא העת, לאחר שגם יומו יבוא, הם יהיו היורשים החוקיים שלו, ויקבלו את הדירה לבעלותם. הילדים ביקשו את חלקם בחסכונות שהיו לבני הזוג, ודן הסכים בחפץ לב.

 

עורך הדין החתים את הילדים על תצהירי הסתלקות והגיש בקשה לרשם הירושות.

כששה שבועות לאחר מכן הוצא צו ירושה לעזבונה של מירי. הדירה נרשמה במלואה על שם דן בלשכת רישום המקרקעין בירושלים (טאבו). דן נתן לכל אחד מהילדים מאה אלף ש”ח – חלקו של כל אחד בחסכונות שהיו לבני הזוג. הבן הצעיר התגייס לצה”ל לשירות חובה, ושני הילדים הגדולים המשיכו בחייהם, והיו נפגשים עם אביהם לארוחה משותפת ביום שבת בצהריים, שעליה עמל דן בציפייה לקראת בואם של הילדים.

 

כשנה לאחר מכן פגש דן במקום עבודתו את רעיה, מהנדסת, צעירה ממנו בחמש עשרה שנה, בתחילת שנות השלושים לחייה, עולה חדשה מרוסיה, אשר משרד הקליטה סייע לה למצוא עבודה בתחום הקרוב למקצועה. דן שהיה שבור ורצוץ ממותה של מירי מצא עצמו נסחף באהבה חדשה ולא האמין כי הוא יכול לקיים קשר חדש עם אשה אחרת. בתחילת הקשר שמחו הילדים כי אביהם מצא תכלית ותוכן חדש לחייו, ולמרות שהיה להם קשה מאד לראות אשה זרה ישנה במיטת אמם -הם תייחסו לרעיה בכבוד ובנימוס.

 

ההמשך של הסיפור כבר ברור. בני הזוג התחתנו, ועל פי בהסכם יחסי הממון שנחתם ביניהם – העביר דן על שמה את מחצית הדירה.

 

כששמעו שלושת הילדים על כוונתו של אביהם להעביר לאשתו החדשה את מחצית הדירה, ולצרף אותה לחשבון הבנק שלו – הם ניסו לשכנע אותו לחזור בו, וכשזה סירב- התקרר הקשר ביניהם. הילדים ראו ברעיה אשה אשר נפלה על מכרה זהב ואשר מנצלת את אהבתו של דן אליה עד הסוף.

 

ארבע שנים לאחר מכן, נזקק דן לניתוח פשוט של הוצאת פוליפים. הוא נפטר על שולחן הניתוחים כתוצאה מסיבוך נדיר. דן לא ערך צוואה כלשהי. הוא לא חשש אף לרגע מהניתוח הפשוט אותו עמד לעבור. סביר להניח כי לו היה דן חושש מניתוח מסובך יותר וצופה כי קיים סיכון לגביו – היה עורך צוואה ודואג לזכויותיהם של ילדיו, על אף הפגיעה בקשר ביניהם.

 

רעיה, האשה השניה, מצאה עצמה בעלים של 3/4 דירה מפוארת בירושלים. מחצית מכוח הסכם יחסי ממון, ורבע נוסף (המהווה מחצית מהעזבון של דן המנוח) מכוח חוק הירושה. כמו כן קיבלה רעיה את הג’יפ החדש שנרכש על ידי דן, ואת כל המטלטלין בבית (הואיל והיו נשואים יותר משלוש שנים, כך על פי חוק הירושה). בנוסף זכתה רעיה בסכום כסף כלשהו המהווה מחצית החסכונות של דן, והחלה לקבל פנסיה קבועה כאלמנתו בנוסף לקיצבת שארים מהמוסד לביטוח לאומי.

 

כעסם של ילדיו של דן לא ידע גבול. מיורשים בפוטנציה של דירת מגורים יקרה בירושלים שהיתה שייכת לאביהם ולאמם, ושהיתה מצויידת במיטב הריהוט והמכשור החשמלי, בנוסף לג’יפ חדש ומטלטלין יקרי ערך – הם הפכו לחסרי כל כמעט.

 

כעסם עוד גבר נוכח ידיעתם כי חלק הארי של הדירה נרכש בזכות הוריה של מירי, אמם, וכי לולא הם לא היתה לבני הזוג דירה כה יקרה ומפוארת.

 

נסיונות לשכנע את רעיה לוותר על הדירה לא עלו יפה. היא טענה שהיא אוחזת בדירה מכוח החוק וכי לא עשתה שום דבר פסול. רעיה “קנתה” את הילדים החוצה בכך ששילמה להם רבע משווי הדירה באמצעות משכנתא שקיבלה מהבנק, וכך קיבל כל אחד מהילדים סכום לא גבוה, ואת המחצית השניה של חסכונות אביהם, סכום שהוא לעג לרש לעומת הרכוש שהיה להורים.

***

האם יכול היה להיות לסיפור הזה סוף אחר? התשובה היא חיובית ומצבם המשפטי והכלכלי של הילדים יכול היה להיות שונה בתכלית.

סעיף 11 לחוק הירושה התשכ”ה – 1965 קובע מה ייעשה ברכושו של אדם שנפטר לאחר מותו. הכוונה ברכוש – לרכוש מכל מין וסוג שהוא, אם במקרקעין (דירות, מגרשים, בתים, חנויות ונכסים דלא ניידי אחרים) ואם במטלטלין (מכוניות, ציוד ביתי, תכשיטים, ופריטים יקרי ערך אחרים וכיוצ”ב) ואם בכספים ובחסכונות מכל מין וסוג שהוא לרבות חסכונות בבנקים, זכויות סוציאליות ופנסיוניות ממקום העבודה, אפיקי חסכון שונים כמו קופות גמל, ביטוחי מנהלים, קרנות השתלמות, מניות אופציות וכו’.

 

***

 

על פי סעיף 18 לחוק הירושה כל אדם רשאי ויכול לעשות צוואה. אין חובה לערוך צוואה. זוהי זכות ולא חובה, אך ישנן נסיבות בהן רצוי עד מאד ומומלץ לערוך צוואה, והסיפור שלעיל – הלקוח מהחיים ואשר חוזר על עצמו לא אחת בוורסיה כזו או אחרת – מצביע על כך.

 

סעיף 18 לחוק הירושה קובע כדלקמן:

“18. צורות הצוואה

צוואה נעשית בכתב-יד, בעדים, בפני רשות או בעל פה”

צוואה נעשית במספר צורות שכל אחת מהן צריכה להעשות בהתאם לחוק הירושה:

 

צוואה בעדים, צוואה בכתב יד, צוואה בפני רשות, וצוואת שכיב מירע הנעשית בעל פה.

 

צוואה בעדים הינה צוואה הנערכת ומנוסחת לפי רצונו של המוריש והיא נחתמת בנוכחותם של שני עדים שגם הם חותמים על הצוואה.

 

צוואה בכתב יד כשמה כן היא, נעשית בכתב ידו של המנוח ונחתמת על ידו, ללא עדים, אולם המנוח צריך לרשום אותה בכתב ידו לכתוב את התאריך ולחתום עליה בכתב ידו.

 

צוואת שכיב מרע הינה צוואה שנעשית אף בעל פה אולם בסמוך מאד למותו של המנוח כשצפוי שבכל רגע הוא עומד ללכת לבית עולמו.

 

הסוג הרביעי של הצוואה הוא צוואה בפני רשות, הנעשית בפני שופט או רשם לענייני ירושה.

 

בצוואה יכול המצווה לרשום את צורת חלוקת הרכוש ואת יורשיו ככל העולה על רוחו ועל פי שיקול דעתו. אין אדם חייב להוריש מאומה לילדיו או לאשתו והדבר נתון לשיקול דעתו ולבחירתו החופשיים.

 

***

 

בהעדר צוואה נחלק העזבון שהיה למנוח בין יורשיו. בן או בת הזוג שנותרו בחיים מקבלים מחצית מכל הרכוש שהיה למנוח, ואילו כל ילדיו מתחלקים במחצית הנותרת ביניהם – ובחלקים שווים, זאת על פי סעיף 11 רבתי לחוק הירושה הקובע כדלקמן:

“11. זכות הירושה של בן זוג

(א) בן-זוגו של המוריש נוטל את המיטלטלין, כולל מכונית נוסעים, השייכים, לפי המקובל ולפי הנסיבות, למשק הבית המשותף, ונוטל משאר העזבון –

 

(1) אם הניח המוריש ילדים או צאצאיהם או הורים – חצי”

 

משמע כאשר למנוח היו בן/בת זוג וכן ילדים, לוקח בן או בת הזוג מחצית מחלקו של המנוח ברכוש המשותף והילדים את המחצית הנותרת.

 

בנוסף מקבלים בן או בת הזוג את כל המטלטלין שבבית ואת הרכב במלואו ובתנאי שהיו נשואים למעלה משלוש שנים, זאת על פי סעיף 11א לחוק הירושה הקובע כדלקמן כי המטלטלין והמכונית יעבור לבן הזוג הנותר ולא יחולקו בינו לבין הילדים.

 

***

 

לסיפור הזה יש גם מוסר השכל. כמוסבר לעיל, על פי החוק שלושת ילדיהם של מירי ודן הינם יורשים ביחד עם אביהם את ירושתה של מירי. לאחר מותה של מירי – ובמידה והילדים לא היו מסתלקים מהירושה לטובת אביהם – היו הילדים מקבלים רבע מהבית לבעלותם, כאשר דן היה מקבל את הרבע הנותר שהיה מצטרף למחצית הבית שהיה ממילא בבעלותו. דן אם כן, היה אמור להיות הבעלים של 3/4 מהדירה ולא של כל הדירה.

 

הסתלקות מירושה על פי חוק הירושה הינה רצונית, והינה עניין לבחירה חופשית כאמור בסעיף 6 לחוק הירושה הקובע כדלקמן:

“הסתלקות היורש מזכותו בעזבון

(א) לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העזבון רשאי יורש, בהודעה בכתב לרשם לעניני ירושה, או לבית המשפט כאשר הענין הועבר אליו לפי סעיף 67א, להסתלק מחלקו בעזבון, כולו או מקצתו או ממנה שהוא זכאי לה על פי צוואה, כולה או מקצתה.

(ב) מי שהסתלק מחלקו בעזבון, רואים אותו במידה שהסתלק כאילו לא היה יורש מלכתחילה; אין הסתלקות לטובת אדם אחר, אלא לטובת בן זוגו, ילדו או אחיו של המוריש.”

 

ייתכן שלו היו הילדים נועצים בעורך דין משל עצמם ולא באחד שמקורב לאביהם היו הילדים מגלים לדעת כי לאחר הויתור על חלקם בירושת אמם אין להם שליטה כלשהי על מה שיעשה אביהם ברכוש. ייתכן שאז היתה החלטתם שונה ואחרת.

 

הילדים לא היו חייבים לוותר על הרבע שלהם לטובת דן, ודן יכול היה להמשיך ולגור בדירה, כאשר שלושת רבעי ממנה היה רשום על שמו והרבע הנותר – היה נשאר רשום על שם הילדים. הבחירה של הילדים והסכמתם לוותר על הרבע לטובת אביהם היתה בעוכריהם. לולא היו מוותרים היו נשארים בעלים של רבע מהדירה ואזי דן יכול היה להעביר על שם רעיה, אשתו השניה, חלק קטן יותר.

 

זאת ועוד, לו דן היה עושה צוואה, ובה היה מוריש את חלקו בדירה לילדיו (חלק שהיה באופן המקורי ולולא ההסתלקות 3/4 ממנה, ואילו לאחר ההסתלקות של הילדים לטובתו כל הדירה היתה שלו) – לא היתה רעיה זכאית למאומה מהדירה וניתן היה ליצור מצב בו הילדים יהיו היורשים המלאים של הדירה, שכן לרעיה, לולא הסכם יחסי ממון שנערך, לא היתה כל זכות בדירה ולולא היה דן מעביר על שמה את מחצית הדירה, ולו היה עושה צוואה והיה מוריש בה את הדירה – או אפילו חלק ממנה לילדיו – היו הילדים היום יורשים מסודרים כלכלית, ולא היה נוצר מצב אבסורדי שרעיה, לאחר מספר קטן של שנות נישואין, הינה יורשת עשירה ואילו הילדים כמעט חסרי כל, למרות שהדירה היתה של הוריהם.

 

***

כאמור, לסיפור זה יש גם מוסר השכל.

ראשית, במידה וילדים מוכנים מתוך כבוד להוריהם להסתלק מהירושה של אחד ההורים לטובת ההורה שנותר בחיים – עליהם לגבות זאת במסמך המבטיח את זכויותיהם לעתיד, לאחר פטירת ההורה השני, על מנת שלא ימצאו עצמם כמו ילדיו של דן, יתומים חסרי כל, כועסים ומושפלים.

ושנית, בנישואין שניים חובה וצריך לעשות צוואה (ולא רק הסכם יחסי ממון), שאחרת קיים סיכוי טוב שהילדים מהנישואין הראשונים, לא יהיו מוגנים וכי הרכוש עלול להגיע לידיים זרות.

ָָָ

 

 

בזכרון הקולקטיבי זכור המקרה של ירושתו של משה דיין, איש רב פעלים אשר עשה רבות למען מדינת ישראל ושימש בתפקידים רבים בצבא, בממשלה ובכנסת, ואשר היה שותף פעיל להסכם השלום עם מצריים. ציבורית יש לו נקודות זכות רבות. משה דיין התגרש מאשתו הראשונה לאחר שנים של חיי נישואין מעורערים כאשר בגידותיו הרבות זכו לכיסוי רב. במסגרת הסכם הגירושין קיבל לבעלותו את הבית המפואר שהיה לו ולאשתו הראשונה רות דיין, ואולם כאשר נפטר הותיר צוואה בה זכתה אשתו השניה, רחל, במרבית עזבונו, ולרבות בבית המפואר, אשר נמכר לפני שנים רבות – לפחות לפי הסיפורים – במליון דולר לעורך דין ידוע. ילדיו של משה דיין, יצאו ניזוקים כלכלית מנישואיו השניים, מרירים וכועסים, ויש מי שגם יאמר שבצדק רב.

 

המסקנה, אם כן, יכולה להיות רק אחת. רצוי וצריך לערוך צוואה. הצורך לערוך צוואה מסודרת בניסוחו של עורך דין מתחזק עוד יותר כאשר מדובר בנישואין שניים, וכאשר קיימת רגישות בנוגע לילדים מנישואין שונים.