לקבלת ייעוץ ראשוני ללא עלות!
במהלך חיי הנישואין נצבר רכוש על ידי בני הזוג. ישנם מצבים בהם הרכוש כולו או מקצתו נרשמים על שם אחד מבני הזוג.
כך, לדוגמא, בעל המקים חברה במהלך חיי הנישואין עשוי לרשום את מנות החברה על שמו בלבד ברשם החברות , ולאה ייתכן ולא יהיה כל מידע על היקף פעילותה של החברה, על נכסיה, על התחייבותיה וכיוצ”ב.
בעדות מסויימות מקובל מאוד שכל הרכוש נרשם על שם הבעל בלבד. כך למשל, מרבית המשקים שנחכרו מאת מנהל מקרקעי ישראל או הסוכנות בשנות החמישים למדינה נרשמו על שם הבעל בלבד.
כלום נאמר שבל הרישום בלבד אין לאשה כל זכויות במשק שטיפחה ועיבדה כמה עשרות שנים?
דוגמא אחרת היא נושא הזכויות הסוציאליות שרוכש אדם במקום עבודתו. מקומות עבודה רבים, כמו השירות הציבורי וחברות גדולות מעניקות הטבות בסכומים נכבדים על ידי חסכון מצטבר בקופות גמל, בביטוחי מנהלים, בקרנות השתלמות, במענקי מחקר, ובאופציות לעובד המועסק על ידן.
זכויות אלה מטבע הדברים רשומות אך ורק עך שם העובד ולא על שם בן זוגו. לעיתים זכויות אלו מגיעות למאות אלפי שקלים ואף למעלה מכך.
העקרון שנקבע על ידי בית המשפט העליון ואשר אומץ בבית המשפט המחוזי ובתי המשפט לענייני משפחה הוא שכל רכוש מכל מין וסוג שהוא אשר נצבר במהלך חיי הנישואין כל עוד בני הזוג חיו תחת קורת גג אחת ונשמר מינימום של חיים משותפים – שייך לשני הצדדים בחלקים שווים, בלא חשיבות על שם מי הוא רשום.
כך למשל, אם בעל עבד כעצמאי משך כל השנים וכדרכם של עצמאים לא חסך מאומה ליום סגריר ואילו האשה עבדה כמורה ומגיעה לה פנסיה עם פרישתה לגימלאות – יהא הבעל זכאי למחצית מאותה הפנסיה שנצברה במהלך החיים המשותפים.
ואותם הדברים נכונים גם למקרה של בעל שמפירות עבודתו חסך ורכש מגרש – תהא האשה זכאית לשוויו של מחצית המגרש.
בתי המשפט מבחינים בין בני זוג שנישאו לפני חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל”ג – 1973, לבין בני זוג שנישאו לאחר מועד תחולת החוק (1.1.74).
על בני זוג שנישאו לפני מועד תחולתו של חוק יחסי ממון חלה הלכת השיתוף. הלכת השיתוף קובעת שכל מה שנרכש במהלך חיי הנישואין – בלא חשיבות לרישום – שייך לשני בני הזוג גם יחד ובחלקים שווים וזאת עקב המאמץ המשותף של בני הזוג כל אחד בתחומו.
על בני זוג שנישאו אחרי 1.1.74 ואשר חוק יחסי ממון חל עליהם חל משטר של איזון משאבים נדחה.
הזכות לאיזון המשאבים מתקיימת רק בפקיעת הנישואין עקב גירושין או עקב מותו של בן זוג ורק אז יהיה זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג אשר נצבר במהלך חיי הנישואין.
גם כאן הוחל העקרון שכל מה שנרכש במהלך חיי הנישואין הינו משותף, אולם כאשר מדובר בזוגות שנישאו לאחר 1.1.74 ניתן לתבוע את חלוקת הרכוש המשותף רק עם פקיעת הנישואין.
בכל מקרה כאשר מדובר ברכוש אשר נתקבל על ידי מי מבני הזוג במתנה או בירושה או גימלה המשתלמת כתוצאה מנזק גוף – עקרן השיתוף אינו חל כאן, ורכוש זה או הגימלה שייכים למי שהם רשומים על שמו.
בעבר הבחינו בתי המשפט בין רכוש משפחתי לבין רכוש עסקי. הבחנה זו כבר איננה קיימת כיום. בתי המשפט גם הבחינו בעבר בין דירת המשפחה לבין זכויות סוציאליות שצבר מי מבני הזוג. גם הבחנה זו איננה קיימת כיום.
עד לפני קצת למעלה מעשר שנים סברו בתי המשפט כי זכויות פנסיה, קופות גמל, קרנות למיניהן וכד‘ שייכות לבן הזוג שצבר אותן במסגרת עבודתו. תפיסה זו השתנתה ואיננה קיימת כיום וכך, אם אדם נשוי לבן זוג אשר צבר במסגרת עבודתו זכויות שונות או שצבר מוניטין עסקי במסגרת עסק עצמאי שהקים וניהל – השווי של נכסים אלו צריך להיות מחולק בין שני בני הזוג, ללא הבחנה בין מי שצבר אותם בפועל, לבין מי שתרם את תרומתו בדרך אחרת למשפחה.
עקרונות אלו מיטיבים בדרך כלל עם האשה אשר נתפסה לאורך כל הפסיקה כ”צד החלש” שיש להגן עליו (אם כי כיום יש חריגים רבים לכך ונשים רבות מפתחות קריירה).
נשים רבות לא יצאו לעבוד והסתפקו בגידול ילדים או עבדו במשרה חלקית ואל עלה בידן לצבור נכסים או זכויות משל עצמן. עקרון הלכת השיתוף או איזון המשאבים הנדחה היטיב עם הנשים כי במרבית המקרים הרכוש הוחזק ונרשם על שם הבעל והוא זה אשר גם עלה בידו לצבור זכויות פנסיוניות ואחרות במסגרת עבודתו.
